לחץ דם מומלץ אצל חולי כליה

הכליה ולחץ הדם

האיבר החשוב ביותר המווסת את לחץ הדם בגוף הוא הכליה. הכליה אחראית על הפרשת הנוזלים העודפים מן הדם. פעולה זו משפיעה באופן ישיר על נפח הדם, ולכן גם על לחץ הדם. לכן, אין הפתעה רבה בכך שרבות ממחלות הכליה מתבטאות, בין היתר, בעלייה בלחץ הדם.

פגיעה בתפקוד הכליה פוגעת גם בלחץ הדם התקין – לרוב מופיעה עלייה ניכרת בלחץ הדם, לעיתים כזו שאינה מגיבה לטיפול תרופתי רגיל ושגרתי.

לחץ דם כגורם סיכון במחלות כליה

מכיוון שלחץ דם ידוע כגורם סיכון חשוב מאוד למחלות רבות – וביחוד מחלות לב וכלי דם, הרי שאיזון לחץ הדם הוא משימה ראשונה במעלה של הרופא המטפל בחולה הסובל ממחלת כליות. חולים הסובלים ממחלת כליות כרונית פגיעים מאוד לנזקי לחץ הדם, ולעיתים קרובות סובלים מתחלואה רבה כתוצאה מלחץ דם גבוה, בלתי נשלט.

כיום, יש תרופות רבות מאוד המפחיתות את לחץ הדם, במנגנונים שונים. יש בנמצא חולים הנוטלים גם שלוש תרופות ויותר לאיזון לחץ הדם. האפשרויות הטיפוליות הרבות הולידו את השאלה המתבקשת: עד כמה יש להוריד את לחץ הדם? מה לחץ הדם האופטימלי לחולי כליה? עד כמה יש צורך בטיפול אגרסיבי להפחתת לחץ הדם?

מקובל בעולם הרפואי שלחץ הדם המומלץ לאנשים בריאים, שאינם חולים במחלות כליה, נע סביב לחץ סיסטולי (בעת התכווצות הלב)  של 120-130 מ"מ כספית, ולחץ דם דיאסטולי (בעת הרפיית הלב) של סביב 80 מ"מ כספית.

מניחים גם, שלחץ הדם הסיסטולי חשוב יותר ובעל השפעה מרובה יותר על הסיכון לתמותה ותחלואה ביחס ללחץ הדם הדיאסטולי. האם ממצאים והנחות אלו אכן נכונים ביחס לחולים במחלות כליה כרוניות?

מה לחץ הדם האופטימלי בקרב חולי כליה?

שאלות אלו עלו במחקר חדש שפורסם בכתב העת הרפואי "Annals of internal medicine". במחקר שפורסם ניסו החוקרים לבדוק את רמת לחץ הדם המומלצת, הקשורה בהפחתת התמותה בקרב החולים המטופלים.

לרשות החוקרים עמד מאגר נתונים גדול ורב היקף, שכלל מעל  650,000 חולים, עם רישום רפואי שעקב אחריהם במשך כשבע שנים. כל החולים במחקר סבלו ממחלת כליות כרונית (chronic kidney disease – CKD), בשלב שבו טרם נזקקו לטיפול בדיאליזה.

החוקרים בחנו שילובים שונים של לחץ דם סיסטולי (לחץ הדם בעת התכווצות הלב) ולחץ דם דיאסטולי (לחץ הדם בעת הרפיית הלב), והשוו אותם באמצעות מודלים סטטיסטיים מתוחכמים לתמותה במהלך השנים, תוך כדי התחשבות בגורמים נוספים שיכלו להשפיע על התוצאה ועל הקשר בין לחץ הדם והתמותה.

ממצאי החוקרים היו מפתיעים מעט. נמצא, שלחץ דם סיסטולי בין 130 מ"מ כספית ל – 159 מ"מ כספית בשילוב עם לחץ דם דיאסטולי שנע בין 70 ל- 90 מ"מ כספית הוא לחץ הדם שנקשר בשיעורי התמותה הנמוכים ביותר.

החוקרים מצאו שלחץ דם סיסטולי גבוה מעט מעל המקובל, בשילוב עם לחץ דם דיאסטולי שאינו נמוך מ – 70 קשור בתמותה נמוכה , בייחוד בהשוואה לחולים עם לחץ דם סיסטולי רגיל, ולחץ דם דיאסטולי נמוך.

מסקנות אלו אכן מפתיעות למדי, ומלמדות אותנו שההתייחסות לחולי כליה שונה מעט מהתייחסות לאנשים בריאים. ככל הנראה, אין יתרון בהפחתה אגרסיבית של לחץ הדם בקרב חולים אלו, בייחוד אם הפחתת לחץ הדם הסיסטולי (המושפע יותר מהטיפול התרופתי) גורמת גם לירידה משמעותית בלחץ הדם הדיאסטולי. ירידה בלחץ הדם הדיאסטולי מעבר לרמה של 70 מ"מ כספית קשורה לעלייה בתמותה, והרווח של הפחתת לחץ הדם הסיסטולי איננו מצדיק טיפול תרופתי כזה.

החוקרים מסכמים, שלחץ הדם האופטימלי בחולים עם מחלות כליה צריך להתייחס גם ללחץ הדם הדיאסטולי – וזה צריך להיות מעל 70 מ"מ כספית. יש צורך בזהירות מרבית בהפחתת לחץ הדם בטיפול תרופתי – ייתכן שטיפול מוגזם כזה יגרום יותר נזק מאשר תועלת.

עם זאת, חשוב לזכור שמדובר במחקר רטרוספקטיבי, שבחן חולים מטופלים במבט לאחור. החוקרים חותמים בכך, שמחקרים קליניים פרוספקטיביים (במבט לעתיד) נדרשים כדי להוכיח את המסקנות העולות ממחקר זה.